<h1>ראבי"ה סימן תק"ט</h1>
<h2>דף קא.</h2>
ומקדשין בבית הכנסת כדי לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלי ושתי בי כנישתא, כגון חכמים ותלמידים, אי נמי כגון בתי כנסיות שבבבל, שעל תנאי הם עשוין. ותו שלחזן יש בה בית דירה. אי נמי לאפוקי אורחים המתכוונים לכך לאכול בחצר הסמוך לבית הכנסת או במקום אחר, דאף על גב שאין קידוש אלא במקום סעודה, כי מיכווין מעיקרא להכי שפיר דמי, כדאמרינן בירושלמי [פרק כיצד מברכין ה"ו] ובפסיקתא דרב כהנא [פסיקתא ל'] מי שסוכתו עריבה עליו הרי זה מקדש ליל יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו. אבל נמלך משמע התם שצריך לחזור ולקדש. וכן פירש רב ניסים גאון. והלכתא אין קידוש אלא במקום סעודה כשמואל, אף על גב דרבי יוחנן פליג [הלכה כמעשה ד]רב הונא, דכתיב [ישעיה נ"ח] וקראת לשבת עונג, במקום עונג שם תהא קריאה. ואי מכווין לכך מעיקרא שיקדש כאן או שישמע הקידוש על מנת לאכול במקום אחר שפיר מיקרי קידוש במקום סעודה. ודכוותיה אם היה יושב בביתו על שלחנו ושמע שמקדשין בבית הסמוך לו נפיק, דלדידיה הוי מיהו במקום סעודה. ונתכוון שומע ולא נתכוון משמיע יצא, כדאיתא במסכת ראש השנה [כ"ט ע"א]. ואפילו גבי תפלה איכא מאן דאמר [סוטה ל"ח ע"ב] אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, וכי בעינן רואין זה את זה הני מילי לענין צירוף לברכת המזון. ואי מקדש להו על מנת שילך לביתו ויאכל אינהו נמי נפקי, דלדידיה ולדידהו הוי מקום סעודה. ואף על גב דנפיק ידי חובתו [יכול לקדש לאחרים], כדאמרינן למה ליה לקדושי בביתיה כדי להוציא בניו, וכן משמע במסכת ראש השנה [כ"ט ע"ב]. ובשם רב נטרונאי כתוב בתשובות [אף שעיקר הקידוש במקום סעודה אף על פי כן] מקדשין בבית הכנסת, ונותן לתוך עיניו לרפואה (אבל עיקר הקידוש במקום סעודה), כדאמרינן במסכת שבת [קי"ג ע"ב] פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ומהדר ליה בקידושא דבי שימשי. ולא ידענא מאי ראיה משם, שכן יכול לעשות בקידוש שבביתו על הרפואה. ודוקא על גבי העין, אבל בתוך העין לא, כדאמרינן בפרק שמנה שרצים [ק"ח ע"ב]. וכן אחד מבני הבית ששומע הקידוש ודעתו לישב אצל המקדש לכשיפנה נפיק. והא דאמרינן דילמא מעיקרא לכו שרגא וכו', התם לא יאכלו לא במקום המקדש ולא במקום שנתכוון לאכול, כי דילמא שרגא דנהורא מעיקרא ובעו למיזל לדוכתא אחריתא. ומדקאמר תלמודא סביר מינה הני מילי מבית לבית אבל ממקום למקום בחד ביתא לא אמר רב ענן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דשמואל ונחית מאיגרא לארעא והוה מקדש, ולא נקט מפינה לפינה לא, כדנקט בשמעתא אחריתא לגבי שנוי מקום, שמע מינה דאפילו לשמואל מפינה לפינה יש קידוש במקום סעודה מיקרי. אבל בהלכות גדולות גריס בתחי[לה] מפינה לפינה.
<h2>דף קא:</h2>
והלכתא שינוי מקום צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן ולא אמרן אלא מבית לבית אבל מפינה לפינה בחד ביתא לא. ושינוי יין אין צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן, רק בשאין שם שינוי מקום. ומיהו מברך הטוב והמטיב, כדאיתא בפרק הרואה [נ"ט ע"ב]. ומסקנא התם (דאיכא) בדאיכא שותפין, פירוש בחבית של יין, ואפילו שתי חד גברא. ואית דגרסי התם בדאיכא שותפי דשתי בהדיה, פירוש אפילו אם החבית אינה של שניהם. והכי פירושא הטוב לי והמטיב לחבירי. וכן בנולד בן זכר שמחה לאב ושמחה לאם, ומברכין הטוב והמטיב. והני מילי ביין ובמילי דשמחה השנוים בברכות, [שם] דגבי יין כתיב [שופטים ט'] המשמח אלהים ואנשים, וסעיד ומשמח, כדאיתא בפרק כיצד מברכין [ל"ה ע"ב], דלהכי נקבע לו ברכה בפני עצמו ולא שהכל נהיה בדברו, הילכך בשנוי יין נמי קבעי ברכה הטוב והמטיב, אבל בשינוי דנהמא פת הדראה ופת נקייה לא מברכין הטוב והמטיב, שהרי על לחם הפנים ובשאר קרבנות לא אמרינן שירה אלא על היין. ורבינו שמואל פירש דוקא אם היין אישתני לעילויא, וכן פסק בהלכות גדולות. ואם הביאום לפניו ביחד מברך על הרע בורא פרי הגפן, וחוזר ומברך על האחר הטוב והמטיב. ולא דמי לפרוס[ה ש]ל חיטין שמברך עליה ופוטר השלימה של שעורים, דהתם ברכותיהן שוות.
